"לי בארץ לה"
Lee in the Land of Laa
פעם יצאנו, קבוצת מטיילים ואני, לטיול בארץ לה הקסומה השוכנת בהרים הרחוקים.
בדרך טיפסנו על גבהות ומצוקים הרריים, עברנו יערות, מפלים ורכסים גבוהים עד שהגענו אל כפר השוכן בעמק הגבוהה ביותר בעולם, אל ארץ לה האגדית.
בהגיענו התרגשנו יחדיו מהיופי השמימי הסורר שם. אדמת הארץ הייתה עשויה חול מוזהב, צמחו בה שיחים ירוקים נמוכים מכוסים פרחים צבעוניים, אשר פרחו בגובה זה רק בעזרת הקסם המיוחד של המקום. העמק היה מוקף פסגות מושלגות מכל ארבעת הכיוונים. בארץ לה היו האוויר הנקי בעולם והנוף היפה בעולם. בכל בוקר השכמנו לצפות בזריחה, בחול המזהיב, בפרחים זוהרים בשלל גוונים ובהרים הלבנים נוצצים, ובערב נשארנו עד קרן השמש האחרונה לצפות בחול המאדים, בפרחים נצבעים כתום וההרים בוורוד נעים. לא רצינו להפסיד ולו תו אחד בתזמורת היופי הזו. זה היה כמו להיות בעולם אגדות אמתי. בסיפור ששמעתי פעם נאמר שארץ לה הקסומה הייתה גבוהה עד כדי כך שכל הדאגות והפחדים חוששים לעלות אליה, והנה כשהייתי שם יכולתי להבין למה התכוון הסיפור. אכן הרגשנו שם חופשיים, מאושרים ומלאי חיות.
עד שיום אחד...
היה ברצוננו ללמוד על התרבות המיוחדת של בני המקום, על מנהגיהם ואורך חייהם השונים כל כך משלנו. הלכנו לפגוש נזיר ומורה דרך מקומי. הוא סיפר לנו שבני לה בונים מקדשים קטנים לאורך הארץ כדי שהנזירים המקומיים לא ישכחו את תרבותם במסעותיהם האורכים לעטים חודשים רבים, ובהם הם מתרחקים לזמן רב מכפרם. מהמקדשים התנוססו דגלים קטנים ועליהם כתובות מילות עידוד וברכה, כדי לשמח את הנודדים ולרומם את מצב רוחם כך שלא יתייאשו במסעם.
מסיבה כלשהי דברי המדריך הטרידו את שלוותה של לי, אחת מבנות הקבוצה שלנו. היא הרימה את ידה ואמרה "סלח לי אדוני אבל כל זה נשמע לי די מטופש. בתרבות ממנה באתי לימדו אותי שאנחנו לא צריכים מקדשים בכל מקום כדי לזכור את מסורתנו, כי אנחנו לומדים איך לזכור אותה תמיד בלב. ואנחנו לא צריכים דגלים צבעוניים כדי לשמח את ליבנו בעת צרה, יש לנו תפילות מיוחדות שנועדו לכך. לכן אדוני, תרבותכם איננה מפותחת כשלנו!" המדריך המקומי לא נעלב, כדרכם של בני הארץ הזו הוא נשאר רגוע ושלו, וכיבד את הדברים ששמע למרות שהיו עשויים להיות בלתי נעימים. חבריי לקבוצה ואני חשנו אי נעימות ממה שקרה, אבל כיוון שבן המקום לא לקח זאת קשה היה לנו קל יותר להמשיך הלאה. לא רצינו להיות ביקורתיים מדי גם כלפי לי עצמה. אחרי הכל לכל אחד יש זכות להביע את דעותיו, אז מאותו רגע לא דיברנו עוד על הנושא.
עברו שבועות אחדים ובבוא העת ביקורנו במקום התקרב לסיומו. בוקר אחד ארזנו את חפצינו והתחלנו מסענו חזרה, מסע שאמור לערוך ימים רבים. לאחר מספר שעות של הליכה שמנו לב ששני אנשים חסרים. מסתבר שלי וחברה נוספת רצו להתקדם במהירות. הן צעדו מלפנים עד שהתרחקו משאר הקבוצה ולפתע לא יכולנו למצוא אותן. הן פתחו בטעות פער גדול מדי ולא מצאו דרכן חזרה, הן הלכו לאיבוד!
מיד התחלקנו לקבוצות כפי שנהוג במקרים שכאלה והתחלנו לחפש אחריהן בשטח. חיפשנו לאורך כל שעות הצהריים, אך ללא הצלחה. המשכנו לחפש עוד ועוד ולקרוא בשמן, אך בשעות אחהצ החלה לנשוב רוח חזקה שלא אפשרה לזעקותינו להישמע. האוויר הפך קר יותר ויותר, ואחד החברים שהיה מנוסה בטיולים באזור אמר שסופה מתקרבת. הדאגה בלבנו הלכה וגברה, הלילה בהרים הגבוהים בעולם קר מאוד, בייחוד כשיש רוחות וסופות. ואז המצב החמיר עוד יותר, הרוח העזה נשאה עמה חול והראות החלה להיות קשה. הערב ירד ונעשה קר עוד יותר. "לא נוכל להישאר כאן זמן רב" אמר המטייל המנוסה. "אבל אנחנו לא יכולים להפסיק את החיפושים," אמרו אחרים, "אי אפשר להשאירן לבד בשטח בלילה הקפוא". "אם לא הצלחנו למוצאן ביום הבהיר," השיב המטייל המנוסה, "אין סיכוי שנצליח בלילה כשאנו עייפים, סובלים מקור ונמצאים בלב סופת חול. עלינו לשוב לכפר לגייס את עזרת בני המקום המכירים טוב יותר את השטח, ולחדש את החיפושים עם שחר!" אחדים מחבריי הקבוצה הוסיפו להתנגד, אך לבסוף כשהחשיכה כיסתה את הארץ והחול הצפוף הצליף בעורנו, תשו כוחותיהם והם נאלצו להסכים. בלב כבד פנינו בחזרה אל הכפר, ישירות אל ביתו של הנזיר המדריך המקומי וסיפרנו לו את שקרה. הוא הבטיח שיגייס את חבריו והם יצאו איתנו להמשך החיפושים מוקדם בבוקר.
זה היה אחד הלילות הקשים בחיינו. הפחד לגורל חברותנו, העצב וחוסר האונים הורגשו אצל כולם. סיפורים ששמעתי בעבר על מטיילים שהלכו לאיבוד באזור לא הוסיפו למצב, לא רבים שרדו את הלילה בהררי השלג הללו ללא מזון ומחסה. ידעתי שאיני היחיד ששמע סיפורים אלה אך איש לא אמר דבר. אכלנו את ארוחת הערב בשקט, איש איש שקוע בהרהורי ליבו. היה קשה מאוד להירדם בצל הדאגה הכבד, אך העייפות הכריעה לבסוף את כולנו.
עם אור ראשון חידשנו את החיפושים. אל הנזיר המדריך הצטרפו שני חברים בני המקום. שלושתם צעדו בבטחה בין הגבהות החוליות והורו את הדרך כשאנו בעקבותיהם. לאחר שעות הליכה אחדות עצר אחד המקומיים והצביע על גבעה. עצרנו גם כן והבטנו בהשתוממות, לא היה דבר שהבדיל אותה מהגבעות הרבות האחרות. השלושה החליפו מספר מלים ביניהם. נראה שהם החליטו לטפס על גבעה זו. חברנו המטייל המנוסה אמר "הראשון אמר משהו כמו, 'אם לא שם אז בשום מקום', חברו הסכים והשיב ' הגבעה הבאה רחוקה מדי'". והם החלו צועדים במהירות. מבלי להבין את פשר הדברים פסענו בעקבותיהם. ממילא לאיש מאיתנו לא היה רעיון טוב יותר.
טיפסנו ובהגיענו לראש הגבעה הבנו מיד מדוע התעקשו עליה. על המישור שלראשה עמד מבנה אבן קטן. רצנו אליו כולנו ושם מצאנו אותן!
לי וחברתה ישבו בלא נועה בתוך המקדש העשוי אבן כשהן חובקות זו את זו בחזקה, עטופות בדגלי בד מקומיים רבים המגנים עליהם מן הקור.
נהרנו פנימה כאיש אחד וחיבקנו את חברותנו באנחת הקלה עצומה. שלושת בני המקום חיכו בנימוס בפתח ועזרו לנו לשאת אותן בחזרה אל הכפר הקסום. כך הפכו שתי הבנות למטיילות נדירות שאבדו ושרדו את הלילה בהרים הגבוהים ביותר בעולם.
למחרת היום, לאחר שהן נחו, אכלו וחידשו כוחות, הלכנו כולנו לביתו של הנזיר המדריך המקומי.
"אינני יודעת כיצד להודות לך אדוני," אמרה לי וכרעה על ברכיה "אני מרגישה שהייתי כה טיפשה קודם. כשירד עלינו הערב בחוץ חברתי ואני התחלנו לאבד תקווה, ישבנו מותשות וחסרות אונים והרגשתי בלבי שאולי כל זה קורה לי בגלל מה שאמרתי כאן קודם, בשל האופן בו דיברתי על תרבותך בהתנשאות ובחוסר רגישות. בלבי ביקשתי סליחה, ביקשתי לקחת את דבריי בחזרה ולא רציתי עוד לפגוע באיש. הבנתי שדבריי נבעו מבורות והצטערתי בתמים. הבנתי שבכל תרבות יש טוב ויופי, שאסור היה לי לדבר כך, והתפללתי לסליחה. ואז לפתע, עם אור אחרון ראינו משהו צבעוני מתנוסס על הגבעה. בכוחותינו האחרונים טיפסנו עד שזיהינו את הדגלים היפים ואת המקדש שבניתם אתם כאן. המקדש שלכם מילא עבורנו את כל מטרותיו אותן ציינת, הוא נתן לנו מחסה, תקווה ושמחה שלא הרגשתי כמותם בחיי! אני מבקשת סליחה..." דמעות זלגו מעייניה.
הנזיר המקומי הקשיב בעיניים טובות. כסיימה לי את דבריה קד בחיוך קל ואמר "העזרה קיימת בכל מקום ילדתי, בייחוד עבור מי שמבקש אותה בלבו. ובכל תרבות היא לובשת צורה קצת אחרת המתאימה יותר לאנשים ולסביבה בה הם חיים. צר לי מאוד על החוויה הקשה שחוויתן, לפעמים חוויות קשות עוזרות לנו לראות מעבר להבדלים. גם זה חלק מהעזרה הטובה.
ימים אחדים לאחר מכן ארזנו שוב את חפצינו ויצאנו למסע הביתה. פעמים אחדות הסתובבתי להביט מרחוק בכפר הקסום שנראה מכאן כה קטן, ובכל זאת גרם לשינוי גדול בלב כולנו. לא היה אחד בינינו שהמאורה לא השפיעה עליו עמוקות. לא הפסקתי לתהות על המקריות המדהימה בכך שכל זה קרה דווקא ללי, ושם באור הקסום של הבוקר, מול הרים מוזהבים עצומים ותחת שמיי בדולח בצבע כחול עמוק, לבי נפתח והרגשתי (וגם אם תחלוף התחושה אין זה משנה את חשיבות הרגע הזה), שאולי אין מקריות והכל תחת השפעת העזרה הטובה.
מבוסס על מקרה אמתי שארע בלדאק - הודו בשנת 2009.
Lee in the Land of Laa
פעם יצאנו, קבוצת מטיילים ואני, לטיול בארץ לה הקסומה השוכנת בהרים הרחוקים.
בדרך טיפסנו על גבהות ומצוקים הרריים, עברנו יערות, מפלים ורכסים גבוהים עד שהגענו אל כפר השוכן בעמק הגבוהה ביותר בעולם, אל ארץ לה האגדית.
בהגיענו התרגשנו יחדיו מהיופי השמימי הסורר שם. אדמת הארץ הייתה עשויה חול מוזהב, צמחו בה שיחים ירוקים נמוכים מכוסים פרחים צבעוניים, אשר פרחו בגובה זה רק בעזרת הקסם המיוחד של המקום. העמק היה מוקף פסגות מושלגות מכל ארבעת הכיוונים. בארץ לה היו האוויר הנקי בעולם והנוף היפה בעולם. בכל בוקר השכמנו לצפות בזריחה, בחול המזהיב, בפרחים זוהרים בשלל גוונים ובהרים הלבנים נוצצים, ובערב נשארנו עד קרן השמש האחרונה לצפות בחול המאדים, בפרחים נצבעים כתום וההרים בוורוד נעים. לא רצינו להפסיד ולו תו אחד בתזמורת היופי הזו. זה היה כמו להיות בעולם אגדות אמתי. בסיפור ששמעתי פעם נאמר שארץ לה הקסומה הייתה גבוהה עד כדי כך שכל הדאגות והפחדים חוששים לעלות אליה, והנה כשהייתי שם יכולתי להבין למה התכוון הסיפור. אכן הרגשנו שם חופשיים, מאושרים ומלאי חיות.
עד שיום אחד...
היה ברצוננו ללמוד על התרבות המיוחדת של בני המקום, על מנהגיהם ואורך חייהם השונים כל כך משלנו. הלכנו לפגוש נזיר ומורה דרך מקומי. הוא סיפר לנו שבני לה בונים מקדשים קטנים לאורך הארץ כדי שהנזירים המקומיים לא ישכחו את תרבותם במסעותיהם האורכים לעטים חודשים רבים, ובהם הם מתרחקים לזמן רב מכפרם. מהמקדשים התנוססו דגלים קטנים ועליהם כתובות מילות עידוד וברכה, כדי לשמח את הנודדים ולרומם את מצב רוחם כך שלא יתייאשו במסעם.
מסיבה כלשהי דברי המדריך הטרידו את שלוותה של לי, אחת מבנות הקבוצה שלנו. היא הרימה את ידה ואמרה "סלח לי אדוני אבל כל זה נשמע לי די מטופש. בתרבות ממנה באתי לימדו אותי שאנחנו לא צריכים מקדשים בכל מקום כדי לזכור את מסורתנו, כי אנחנו לומדים איך לזכור אותה תמיד בלב. ואנחנו לא צריכים דגלים צבעוניים כדי לשמח את ליבנו בעת צרה, יש לנו תפילות מיוחדות שנועדו לכך. לכן אדוני, תרבותכם איננה מפותחת כשלנו!" המדריך המקומי לא נעלב, כדרכם של בני הארץ הזו הוא נשאר רגוע ושלו, וכיבד את הדברים ששמע למרות שהיו עשויים להיות בלתי נעימים. חבריי לקבוצה ואני חשנו אי נעימות ממה שקרה, אבל כיוון שבן המקום לא לקח זאת קשה היה לנו קל יותר להמשיך הלאה. לא רצינו להיות ביקורתיים מדי גם כלפי לי עצמה. אחרי הכל לכל אחד יש זכות להביע את דעותיו, אז מאותו רגע לא דיברנו עוד על הנושא.
עברו שבועות אחדים ובבוא העת ביקורנו במקום התקרב לסיומו. בוקר אחד ארזנו את חפצינו והתחלנו מסענו חזרה, מסע שאמור לערוך ימים רבים. לאחר מספר שעות של הליכה שמנו לב ששני אנשים חסרים. מסתבר שלי וחברה נוספת רצו להתקדם במהירות. הן צעדו מלפנים עד שהתרחקו משאר הקבוצה ולפתע לא יכולנו למצוא אותן. הן פתחו בטעות פער גדול מדי ולא מצאו דרכן חזרה, הן הלכו לאיבוד!
מיד התחלקנו לקבוצות כפי שנהוג במקרים שכאלה והתחלנו לחפש אחריהן בשטח. חיפשנו לאורך כל שעות הצהריים, אך ללא הצלחה. המשכנו לחפש עוד ועוד ולקרוא בשמן, אך בשעות אחהצ החלה לנשוב רוח חזקה שלא אפשרה לזעקותינו להישמע. האוויר הפך קר יותר ויותר, ואחד החברים שהיה מנוסה בטיולים באזור אמר שסופה מתקרבת. הדאגה בלבנו הלכה וגברה, הלילה בהרים הגבוהים בעולם קר מאוד, בייחוד כשיש רוחות וסופות. ואז המצב החמיר עוד יותר, הרוח העזה נשאה עמה חול והראות החלה להיות קשה. הערב ירד ונעשה קר עוד יותר. "לא נוכל להישאר כאן זמן רב" אמר המטייל המנוסה. "אבל אנחנו לא יכולים להפסיק את החיפושים," אמרו אחרים, "אי אפשר להשאירן לבד בשטח בלילה הקפוא". "אם לא הצלחנו למוצאן ביום הבהיר," השיב המטייל המנוסה, "אין סיכוי שנצליח בלילה כשאנו עייפים, סובלים מקור ונמצאים בלב סופת חול. עלינו לשוב לכפר לגייס את עזרת בני המקום המכירים טוב יותר את השטח, ולחדש את החיפושים עם שחר!" אחדים מחבריי הקבוצה הוסיפו להתנגד, אך לבסוף כשהחשיכה כיסתה את הארץ והחול הצפוף הצליף בעורנו, תשו כוחותיהם והם נאלצו להסכים. בלב כבד פנינו בחזרה אל הכפר, ישירות אל ביתו של הנזיר המדריך המקומי וסיפרנו לו את שקרה. הוא הבטיח שיגייס את חבריו והם יצאו איתנו להמשך החיפושים מוקדם בבוקר.
זה היה אחד הלילות הקשים בחיינו. הפחד לגורל חברותנו, העצב וחוסר האונים הורגשו אצל כולם. סיפורים ששמעתי בעבר על מטיילים שהלכו לאיבוד באזור לא הוסיפו למצב, לא רבים שרדו את הלילה בהררי השלג הללו ללא מזון ומחסה. ידעתי שאיני היחיד ששמע סיפורים אלה אך איש לא אמר דבר. אכלנו את ארוחת הערב בשקט, איש איש שקוע בהרהורי ליבו. היה קשה מאוד להירדם בצל הדאגה הכבד, אך העייפות הכריעה לבסוף את כולנו.
עם אור ראשון חידשנו את החיפושים. אל הנזיר המדריך הצטרפו שני חברים בני המקום. שלושתם צעדו בבטחה בין הגבהות החוליות והורו את הדרך כשאנו בעקבותיהם. לאחר שעות הליכה אחדות עצר אחד המקומיים והצביע על גבעה. עצרנו גם כן והבטנו בהשתוממות, לא היה דבר שהבדיל אותה מהגבעות הרבות האחרות. השלושה החליפו מספר מלים ביניהם. נראה שהם החליטו לטפס על גבעה זו. חברנו המטייל המנוסה אמר "הראשון אמר משהו כמו, 'אם לא שם אז בשום מקום', חברו הסכים והשיב ' הגבעה הבאה רחוקה מדי'". והם החלו צועדים במהירות. מבלי להבין את פשר הדברים פסענו בעקבותיהם. ממילא לאיש מאיתנו לא היה רעיון טוב יותר.
טיפסנו ובהגיענו לראש הגבעה הבנו מיד מדוע התעקשו עליה. על המישור שלראשה עמד מבנה אבן קטן. רצנו אליו כולנו ושם מצאנו אותן!
לי וחברתה ישבו בלא נועה בתוך המקדש העשוי אבן כשהן חובקות זו את זו בחזקה, עטופות בדגלי בד מקומיים רבים המגנים עליהם מן הקור.
נהרנו פנימה כאיש אחד וחיבקנו את חברותנו באנחת הקלה עצומה. שלושת בני המקום חיכו בנימוס בפתח ועזרו לנו לשאת אותן בחזרה אל הכפר הקסום. כך הפכו שתי הבנות למטיילות נדירות שאבדו ושרדו את הלילה בהרים הגבוהים ביותר בעולם.
למחרת היום, לאחר שהן נחו, אכלו וחידשו כוחות, הלכנו כולנו לביתו של הנזיר המדריך המקומי.
"אינני יודעת כיצד להודות לך אדוני," אמרה לי וכרעה על ברכיה "אני מרגישה שהייתי כה טיפשה קודם. כשירד עלינו הערב בחוץ חברתי ואני התחלנו לאבד תקווה, ישבנו מותשות וחסרות אונים והרגשתי בלבי שאולי כל זה קורה לי בגלל מה שאמרתי כאן קודם, בשל האופן בו דיברתי על תרבותך בהתנשאות ובחוסר רגישות. בלבי ביקשתי סליחה, ביקשתי לקחת את דבריי בחזרה ולא רציתי עוד לפגוע באיש. הבנתי שדבריי נבעו מבורות והצטערתי בתמים. הבנתי שבכל תרבות יש טוב ויופי, שאסור היה לי לדבר כך, והתפללתי לסליחה. ואז לפתע, עם אור אחרון ראינו משהו צבעוני מתנוסס על הגבעה. בכוחותינו האחרונים טיפסנו עד שזיהינו את הדגלים היפים ואת המקדש שבניתם אתם כאן. המקדש שלכם מילא עבורנו את כל מטרותיו אותן ציינת, הוא נתן לנו מחסה, תקווה ושמחה שלא הרגשתי כמותם בחיי! אני מבקשת סליחה..." דמעות זלגו מעייניה.
הנזיר המקומי הקשיב בעיניים טובות. כסיימה לי את דבריה קד בחיוך קל ואמר "העזרה קיימת בכל מקום ילדתי, בייחוד עבור מי שמבקש אותה בלבו. ובכל תרבות היא לובשת צורה קצת אחרת המתאימה יותר לאנשים ולסביבה בה הם חיים. צר לי מאוד על החוויה הקשה שחוויתן, לפעמים חוויות קשות עוזרות לנו לראות מעבר להבדלים. גם זה חלק מהעזרה הטובה.
ימים אחדים לאחר מכן ארזנו שוב את חפצינו ויצאנו למסע הביתה. פעמים אחדות הסתובבתי להביט מרחוק בכפר הקסום שנראה מכאן כה קטן, ובכל זאת גרם לשינוי גדול בלב כולנו. לא היה אחד בינינו שהמאורה לא השפיעה עליו עמוקות. לא הפסקתי לתהות על המקריות המדהימה בכך שכל זה קרה דווקא ללי, ושם באור הקסום של הבוקר, מול הרים מוזהבים עצומים ותחת שמיי בדולח בצבע כחול עמוק, לבי נפתח והרגשתי (וגם אם תחלוף התחושה אין זה משנה את חשיבות הרגע הזה), שאולי אין מקריות והכל תחת השפעת העזרה הטובה.
מבוסס על מקרה אמתי שארע בלדאק - הודו בשנת 2009.
